אם לא הייתי דולה, אני חושבת שדברים כאלו מתרחשים רק בסרטים ואז זה גם נשמע קצת מוגזם…

אמל:ק ,

שתי לידות מדהימות , עם נשים עוצמתיות קשובות רגישות. דולה- גיבוי שהיתה שותפה גם בלב וגם בפועל. חוויה מטורפת של 25 שעות רצופות בבית חולים מאיר. וזכות גדולה להיות שם שכל זה קורה.

תודה גדולה לנשים שבחרו בי ללוות אותן, שזרמו גם כשדברים נראו אחרת ממה שציפו או רצו, שאפשרו לתהליך להתרחש בכל העוצמה ששמורה למעמד כזה של הגעת נשמה חדשה אלינו. בריאת עולם של ממש.

התודות הן מרובות, אבל הן קודם כל לרמי, שבשעה 05:30 בבוקר רשם לי הודעה, אל תדאגי לבית, אני אארגן את כל הסידורים ומקסימום אקח הכל על עצמי. הודעה כזו- נתנה לי שקט. להיות נוכחת ב 100% עם היולדת שלי,  לא לדאוג הביתה ולדעת שהכל בסדר..

רוצים לשמוע את כל הסיפור?

אז תתכוננו זה ארוך. וזה בכלל מתחיל באבא שלי…  נשבעת.

סופ"ש  9/3, כל שבט וולוצקי יוצא להרפתקה משותפת, לכבוד יום ההולדת 70 של אבא שלי, הכל מתוכנן עד לפרט האחרון, באירוע עצמו ובכל המסביב. יש לי 2 יולדות בשלבי הריון מתקדמים, כל אחת משובצת עם דולה אחרת לגיבוי, למקרה ששתיהן ילדו דווקא בסופ"ש שאני אינני.

שישי 9/3 אחהצ, מקבלת בו זמנית שני עדכונים משתי הריוניות שונות: "השתחרר הפקק הרירי. עדכנתי את הדולה גיבוי.."

אני במדבר, תוהה, ומודה שגם נחמץ לי הלב, "מה קורה פה?? אני הולכת להפסיד 2 לידות? מה זה השיעור הזה?" יודעת שמדובר בשיעור בשחרור. אני פה. הם שם, אין לך מה לעשות. הן בידיים טובות.. הכל יקרה ברגע המדוייק.. משחררת אבל מתעדכנת כל הזמן .. (עד שלא היתה לי קליטה  בנייד וזה היה מטריף..)

לפנות בוקר של שבת, מקבלת עדכון שיולדת מס'1, הגיעה למאיר כבר בלילה, היו צירים, נכנסים לחדר לידה. אני שולחת אנרגיות חיובית ודואגת להתעדכן כל הזמן עם  מיכל גולדשטייין – הדולת גיבוי.

שבת 12:00 אומרת לרמי, טוב יאללה, חייבים לחזור הביתה, אני חייבת להגיע למאיר, מיכל המגבה שם כבר 12 שעות… אני חייבת להחליף אותה..  מתארגנים ויוצאים חזרה הביתה, בדרך מקבלת עדכון  = יוצאים מחדר לידה, עוברים למחלקה, הפסיקו הצירים היולדת חיייבת לנוח. אני מעודדת את מיכל לצאת הביתה, "אני באה לשם, ישר, לכי להתאושש"…  בסוף יצא שהספקתי לעצור בבית (לפרוק אוטו, להעמיס מכונות כביסה, להתקלח, להכין ארוחת ערב) ויצאתי למאיר. שלחתי את בעלה של יולדת 1,לישון בבית. אני כאן עכשיו

טיפול בדיקור- הצירים חוזרים, מתחזקים וטובים, אבל הדפוס שלהם מאותת לי שמשהו מציק לעוברית. מתרגלת עם היולדת תרגילים לשחרר את העובר מהמקום שבו הוא נמצא, מעודדת אותה לנוח כמה שיותר. הלילה מעמיק ואיתו הצירים ולצידם מנוחה. אבל לקראת 0300 שוב נעלמים הצירים… מבקשת מהבעל לחזור אלינו. . מהיולדת לנסות לישון. ואני יוצאת לכיון הבית.

ב 04:00 מוצאת את עצמי עומדת עם הרכב מול כביש חסום. אין גישה ליישוב שלי. הרכבים עומדים (תכלס זה רק אני ומוניות, כי מי חוזר הביתה במוצש ב 04:00??).. לא זזים. אחרי חצי שעה, תאי המוח האחרונים שנשארו ערים אצלי בגוף אומרים לי להסתובב חזרה! לסוע!. בכפס תהיה הישועה.

0500 מתקשרת לאמא שלי מעירה אותה, אני פה למטה, תפתחי לי, חייבת לשים ת'ראש… אמא שלי עוד לא מבינה למה אני מתנצלת כל כך ("כולה 0500 ,אני אמא שלך בכל שעה!")..

אני לוחצת על הכפתור של המעלית ונכנסת הודעה: יולדת מס'2 : יש צירים..

מכיון שהלידה הקודמת שלה היתה בזק, ידענו שתינו שהודעה כזו מחייבת תגובה מהירה.

"אני בכפ"ס, עדיין לא חזרתי" אני כותבת לה.. והיא ממשיכה לתזמן

06:30 הכביש גישה עדיין חסום. אני מעדכנת את היולדת שאין סיכוי שהיא יוצאת מהיישוב בלי ליווי משטרה/מדא. אי אפשר לקחת סיכונים (לידת בזק כבר אמרתי?)

היא מגיעה עם אמבולנס למאיר, אני פוגשת אותה שם, כאילו  רק עכשיו הלכתי…

הגענו בזמן. תודה לאל. יש פתיחה ויש צירים, אבל לא הזמן להכנס לחדר לידה טבעי. מסתובבים בשמש של מאיר. הצירים מתגברים אבל עדיין מוקדם…

ברקע- עדכונים מיולדת מס' 1, מדברים על כניסה לחדר לידה, אני מעודדת שזה נכון, ומסבירה להם את האפשרויות שיש להם, מה היתרון ומה החסרון.. מעדכנת את מיכל- הדולה גיבוי, היא מתחילה להתארגן להגיע חזרה למאיר. אבל אין מה למהר אני פה, בנתיים יכולה לתת מענה לשתיהן.

10:30 חוזרת עם יולדת מס 2 לבדיקה נוספת. אין שינוי במדדים . נשלחת להסתובב שוב. אני מוצאת לנו פינה חשוכה, ומבקשת ממנה לנוח על הספסלים, תוך כדי צירים עושות תרגילים ומנחים ובין לבין נחה. מה משנה התפאורה?

ב 12:00 מקבלת עדכון מ- מיכל שהיא יוצאת לכיון. אני נכנסת ליולדת מס 1 לשאול לשלומה ולעדכן שמיכל מגיעה ואני פה, אבל מעבירה את המושכות אליה.

שעתיים אחכ שוב בדיקת מדדים ליולדת 2 שלי, שוב אין שינוי. אבל כולנו מבינים שהיא מתקדמת מאד בלידה, וכולם מאד קשובים לסיפור לידה הקודם שלה ומסכימים עם הרעיון של אשפוז במחלקה לפחות בשביל מנוחה ומקלחת שאין במיון..  הבירוקרטיה לוקחת זמן, ואנחנו בנתיים מעבירות את הצירים בכל מקום שמאפשר לנו. היא כבר כאובה הרבה יותר, אבל עדיין מחייכת..

אנחנו בכיון הנכון  אני אומרת.

קצת לפני 16 נכנסות למחלקה ואני צוחקת : "איזה מזל שזה לא אותו הצוות מהלילה, אני לובשת בדיוק את אותם הבגדים מאז.."  במקביל מקבלת דיווח ממיכל = חדר לידה מס 1,   פתיחה 7, "יש ! הכל מתקדם כאן מסביב!"

חזרה ליולדת מס 2: התחנה הראשונה= מקלחת. מים חמים. מלא מים חמים והרבה מנחים ומתיחות נמוכות. והצירים מתגברים. היא היתה כמעט 40 דק' במקלחת. להוציא אותה משם היתה משימה בלתי אפשרית , היא כאובה הרבה יותר, האחות מיד באה לבדוק. פתיחה 4, יאללה לחדר לידה!

16:58, אני מעדכנת, שנכנסים לחדר לידה טבעי  (חדר 13) יש! אני מיד פותחת את הברז של הג'קוזי להחזיר אותה למים החמים, והיא קופצת לאמבטיה לפני שהתמלאה. המיילדת לא מספיקה להגיד מילה, והמים פוקעים והצירי לחץ מתחילים. אנחנו מגייסות אותה ביחד לצאת מהג'קוזי (עדיין כמעט ריק ממים), לעלות על המיטה.

17:05, אחרי 3 לחיצות יוצא תינוק מהמם, בריא ומתוק. 2905.

שילייה יוצאת בקלות.

מזל טוב!!

לידה מהירה ועוצמתית, אך ללא המאפיינים הקשים של לידות בזק (כמו קרעים קשים), יש רק 2 תפרים קלים שצריך לעשות. הרופאה נכנסת ותופרת ברגישות ובעדינות. בדיוק כמו שצריך.

אני מקבלת עדכון שבחדר לידה 1 יש פתיחה מלאה!! איזה כיף!! כמה מרגש

אני מצליחה להגיע לשם לתת חיבוק ועידוד וחוזרת ליולדת שלי שעברה בנתיים להתאוששות

אחרי כמה דק' מזל טוב! תינוקת מהממת במשקל 3500גרם נולדה בחדר לידה 1.

כל האמהות בטוב

כל התינוקות בריאים (אפשר לשדך?)

2 דולות מאושרות.

הגיע הזמן להודות על כל הטוב הזה שזכיתי לקחת בו חלק, לחזור הביתה. לחיבוק של המשפחה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליהם.

20:30 עכשיו תורי לישון.  לילה טוב עולם. היום הגיעו אלינו 2 נשמות חדשות. בלידות טובות בריאות ומעצימות. תודה על זה.

שתי לידות-כמו בסרטים , או בחיים הרגילים של כל דולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *