לפני זמן מה בשובי מן העבודה , כשכמעט הגעתי לביתי , פנה אלי אדם זר ושאל אם ידוע לי מקומו של רחוב פלוני . הראיתי לו את הכיוון ; "ישר ואחר כך שמאלה . " אחרי שווידאתי כי דברי הובנו , פניתי לדרכי . בלכתי הבחנתי שהזר פנה לכיוון ההפוך . "אדוני" אמרתי , "אתה הולך בכיוון ההפוך .
" "אני יודע " השיב , " איני מוכן עדיין .
מתוך:  הריאיון המסייע-  אברה
ם בנימין/ ספרית פועלים 1987, עמוד 12

את הדברים הבאים אני כותבת בהמשך לפוסט שהעלתי בקבוצת הפייסבוק של המגמה לזן שיאצו, והוא התחיל כך:
"    רוצים שנדבר על זה רגע?…
יש לי מטופלת שכל הזמן שואלת שאלות… "למה את נוגעת פה?", "למה זה כואב לי?" " על מה זה משפיע?"…..
איך אתם מגיבים למצב שכזה מול מטופלת? מה יקדם את הטיפול והריפוי? מה עונים? האם עונים? ולמה?….

בואו_נדבר_על_עקרונות_הראיון_המסייע

משם עלתה קשת של דעות, גישות והסברים, על המניע שמאחורי השאלה של המטופל, והנה כמה דברים שאתם כתבתם:
מנגנון השליטה: אני רוצה לדעת, להבין, זה יעזור לי לעשות שינוי
מנגנון הדחקה: אני מעדיף ליצור "רעש רקע" במקום לחוש את עצמי
מנגנון של סמכות: אתה (המטפל) הוא הסמכות הטיפולית, אצלך התשובות, ואני מצפה ממך שתדע אותן
מסע שבין מודע לתת מודע
נוכל למצוא עוד הסברים אם רק נעמיק בזה, אבל אני מבקשת להפנות את הזרקור דווקא אל המטפל, אל התגובה שלו נוכח שאלה, או מטר השאלות של המטופל..
כתבתם שאתם מפנים את השאלה חזרה אל המטופל, אל תחושותיו נוכח המגע, אל מטרת השאלה, וזה אחד מהעקרונות המובילים.
כמטפלים, העוסקים בריפוי, המאמינים שהריפוי הוא של המטופל, ועליו לעשות זאת במרחב האישי שלו עם הליווי המתאים, אך בהתאמה ליכולותיו, עלינו להיזהר מאד "ממתן תשובות".
אם התשובות לשאלות  נמצאות אצלנו, משמע הריפוי אצלנו.. והמשמעות הוא שבלעדינו – המטופל לא יגיע אליו.. וזה גישה שמציבה את המטפל במרכז הטיפול…
ובזן שיאצו= המטופל  הוא זה שעומד במרכז הטיפול, ולכן התשובות הן אצלו, והן שלו..
אולי הידע הוא אצלי כי השקעתי זמן ניסיון ומאמץ להטמיע אותו, אבל מה שכתוב בספרים אינו "נחשב" אם אינו מקבל תוקף אצל המטופל ועבורו..
לדעת את כל התשובות, עושה לנו נעים בגב (ובאגו..) .. אבל אני מעדיפה במקום לזכור את משמעות  ה"קידה", את הכוס הריקה, המוכנה להתמלא ולהתרוקן כל הזמן.
אחד הכללים שעוזרים לי להתמקד , הוא שמירה על דיאלוג מכוון, לנסות להמעיט במשפטים סגורים עד כמה שניתן. במקומם להיעזר בסימני שאלה בסוף משפט.
לדוגמה-  אם המטופל שואל אותי – "למה את נוגעת פה"- אני יכולה לשתף בסיבות שהביאו אותי לבחור דווקא באיזור הזה ולא באחר, אך להקפיד לסיים בשאלה כמו "איך המקום הזה מרגיש לך?.."
אם המטופל שואל אותי- "על מה האיזור הזה משפיע? אני יכולה להסביר לו מה למדתי על המקום, אבל חשוב להקפיד לשאול אותו אם הוא מרגיש שיש קשר בין התוכן לבין החיים שלו.
"אבל , למה זה כואב לי?" – "לא יודעת.. אולי אתה יכול למצוא סיבה?…
מותר למטפל גם לא לדעת את התשובה.  למטפל "צעיר" המקום של אי הידיעה הוא לא נוח ומעורר מתח , ולעומתו, המטפל ה"ותיק" יותר – מרגיש הרבה יותר בנוח באותם מקומות שאינו יודע דבר…
סימני שאלה בסוף משפט מאפשרים לשמור על הדיאלוג הפתוח,  ולהפנות את השאלה חזרה אל המטופל לטובת התבוננות פנימית  והטמעה של התכנים. היא שומרת את האחריות על הבריאות אצל המטופל-  היכן שמקומה הטבעי.
זה קל יותר כשזה כתוב, ומורכב יותר שזה חי ובועט בקליניקה,
אבל אני מקווה להזכיר לעצמי ולדייק את המקום המאפשר, בכל טיפול ומול כל מטופל,
ולפעמים זה אתגר מתמשך, או אולי בעצם זה קל?….

"אבל, למה? "- אומנות מתן התשובות במרחב הטיפולי
Tagged on:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *