9503800558_ec04e83f27_zמשא.
היא נאבקת. כבר שנים נלחמת בכל הכוח, עוברת את כל הטיפולים, את כל הניתוחים. מבצעת כל המלצה ומשימה שנתנו לה הרופאים. כבר שנים היא שומרת על אופטימיות. מפזרת את הטוב סביבה. מאמינה בו. מלאה בתקווה.
ולפעמים היא לא.
לפעמים היא עייפה, היא מותשת פיזית, ממוטטת נפשית.
לפעמים פחד המוות ממלא את כל חלל נפשה
ושם- ברגעי החושך, היא לגמרי לבד.
כי אסור לדבר עליו (ההוא בגלימה השחורה), האהובים לא מרשים לה.
"אל תדברי ככה" הם אומרים, "אל תתייאשי לנו- הבנת?" "את חזקה- את תנצחי".. "אל תגידי לי את המשפטים האלו- זה שובר לי את הלב"..
והיא לבד. בחושך. עם כל הפחד הזה סביבה. ואף אחד לא מרשה לה להביע. לפחד. לבכות. לתכנן את הסוף.
היא פוחדת לצער אותם עם הכאב שלה..
ובמקום להשקיע כוחות במאבק. היא משקיעה את כל מאמצה להלחם ברוחות – לבד. להכניס עמוק פנימה את כל הרגשות והפחדים. כי אין להם מקום בחוץ- האנשים הבריאים לא מרשים להוציא אותם החוצה..
היא חייבת את זה לעצמה. היא חייבת את זה לכם.
מבקשת ממכם בלי מילים לעזור לה לסגור קצוות. מבקשת בשבילכם עתיד בלי חרטות.
אתם חייבים לה את זה.
אתם חייבים לעצמכם את זה.
היא אהובה. ומגיע לה שישמעו אותה גם כשהיא הכי נמוך שאפשר להיות.
היד שלכם בתוך ידה, תיתן לה את הכוחות להתרומם בחזרה, ולחזור למסלול התקווה.
חפשו אותה. היא נמצאת שם- בפינה החשוכה שבין החיים לבין המוות. והיא לבד.
לכו אליה. תנו לה יד.

משא

2 thoughts on “משא

  • כל כך יפה כתבת, אכן מאוד מפחיד לפגוש את הפחד, לתת לו אישור, לאבד שליטה אל מולו, לכל אחד מאיתנו יש פחד, וזה תמיד כל כך מאתגר לאבד שליטה מולו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *