217048717_08e3e922f1_bפעם, כשהייתי בת שבע עשרה נסעתי עם כל משפחתי ללונדון, ללוות את אחותי שבדיוק התחילה את המסע הארוך והפרטי שלה של לימודים אוניברסיטאיים בארץ האפורה והגשומה.טיילנו וחרשנו את העיר ובין מעונות סטודנטים, מרחבי אוניברסיטאות ופיקדלי סנטר, שמענו ללא הפסק את הכרוז של תחנת הרכבת התחתית מזהיר אותנו מפני המרווח המסוכן שבין הדלת לרציף.המשפט"Mind the gap please"(שהפך מאז לבדיחה משפחתית) חזר אלי פתאום היום, שנים אחרי, בעודי מתמודדת עם המילים שהתחילו לצוף בתוכי, ואם נסכם את כולן במשפט אז אומר כי הכרוז ברכבת לא יודע עד כמה הוא צודק…

מאסטר שיזוטו מסונגה, אבי הזן-שיאצו, הדגיש בפנינו את משמעותה של האחדות, המצרך החשוב ביותר להשבת ריפוי אל האדם ובין האדם לסביבתו.

בספרו "זן-שיאצו", הוא ניסח זאת  מצוין:

" …כאשר אנחנו חשים אחדות אנחנו חיים.  כשאנו בריאים לחלוטין אנחנו חשים אחדות עם הגוף שלנו, לעומת זאת כאשר אנחנו לא בריאים, הבטן, הרגליים, הידיים והראש מופרדים ויוצרים תחושת זרות…לחוש חיים פירושו להפוך לאחד."

קל להבין את המשפט החשוב הזה כשמדובר על מערכות יחסים. הרי בין אנשים אוהבים יש קרבה גדולה וכל פער ביניהם מצטמצם ונעלם. הם מבקשים את הקרבה בכל הזדמנות והיא מתבטאת בחמלה ביניהם, בהקשבה לרחשי ליבם,במגע, בחיבוק וברצון להיות יחד.

האדם, כאשר הוא בריא, הוא אחד עם גופו. הרי רק כאשר משהו כואב לנו אנחנו שמים לב לנוכחותו. אם פתאום הגב כואב, או הבטן – הם נהיים זרים, שונים, מנותקים מהתחושה ההרמונית של הגוף, ומעלים אזעקות שלא ניתן להתעלם מהן.

האדם, כאשר נפשו –רוחו- וגופו מאוחדים, מרגיש שלם בעולם הזה, בטוח בדרכו ונינוח בעולמו, אך כאשר היבט אחד מהווייתו אינו מצוי בהרמוניה עם האחרים, נוצרת מצוקה גדולה, פערים כואבים, בלבול וכאב גדול.

בזן-שיאצו הדגש הוא על השבת ההרמוניה, על יצירת אחדות. על תקשורת רציפה בין האיברים הפנימיים, בין המשמעות הנפשית, הרוחנית והגופנית של תחנות החיים השונות, ואת כל אלו אנחנו משתדלים ליישם מתוך חוויה של אחדות בין המטפל לבין מקבל הטיפול.

אך מהי אחדות בין מטפל למטופל? לא מדובר על סימפטיה, הזדהות, טשטוש גבולות. האחדות מסמלת חמלה ואמפטיה ברמתה הגבוה, היכולת להיות נוכח ללא ביקורת, שיפוטיות, "טוב" או "רע" או "רצון" "להציל" את המטופל מכאבו, מעצמו.

האחדות נוצרת כאשר החמלה מובילה את הטיפול, כאשר המטפל חש את תנועת האנרגיה בגופו של המטופל, כאילו היא זורמת בתוכו, בתוך המרחב הטיפולי הזמני. שתי נשמות חוברות לאחד, וזאת רק לטובת פוטנציאל הריפוי שחבוי בתוך הרגעים החשובים האלו.

תחשבו על זה רגע, הצלחת הטיפול (כל טיפול), אינה תלויה (רק) ביכולות נותן הטיפול, בעולם הידע העשיר שלו, בשליטה הטכנית שלו בארגז הכלים שאותו רכש במשך שנות התלמדות ארוכה, אלא ביכולות שלו למזג את כל אלו יחד, לתוך חוויית אחדות עם מקבל הטיפול.

ואם נעצור שנייה נוכל להבין שאנחנו מחפשים את האחדות עם כל המרפאים בחיינו. הרי מה יגרום לאדם להמליץ על רופא מוכשר כזה או אחר? להרגיש בנוח מול אדם העוסק ברפואה? ברגע שאותו מרפא יצליח לגשר על המרווח שבינו לבין המטופל שלו. וזאת למרות ה"חלוק", או השולחן המפריד ביניהם, שנות ההשכלה ותחומי הידע השונים שמפרידים בין שני האנשים.

אדם העוסק ברפואה (מכל סוג ובכל תרבות) יכול לעשות זאת היטב בזכות הידע שלו, הכלים והניסיון שרכש במשך השנים, אך את הריפוי הוא יצליח להכניס למשוואה כאשר המטופל והוא ימצאו את הנתיב המשותף, גם אם הוא זמני וממוקד מטרה.

רופא שמקשיב למטופל שלו ומנסה לקשור את כל אירועי חייו יחד לתוך מצבו הנוכחי, שמביט בחמלה על המצוקה של המטופל ולא מתוך ביקרותיות, יהירות או התנשאות, לרוב יצליח לעורר במטופל יכולות ריפוי שלא היו ערות שם קודם, והצלחת הטיפול תהיה גדולה יותר ושלמה יותר.

עולם הרפואה המשלימה, שתמיד מתהדר בהיותו "הוליסטי", מחבר בין גוף לנפש, הופך בשנים האחרונות להיות עולם של "מטפל- שולחן- מטופל". עולם שבו גדל  "רווח" בין נותן הטיפול לבין מקבל הטיפול, וכל מה שעובר ברווח הזה משמש לרפואה-  מרשמים, תוספים, המלצות לאורח חיים, טכניקות מגע וטיפול שונות. אנחנו יותר עוסקים ברפואה (על גווניה השונים), וקצת פחות בריפוי. המטפלים ההולסיטיים נהיו טיפה פחות הוליסטיים, וקצת יותר מרוחקים מהמטופלים שלהם, אולי בהשפעה הרפואה המערבית שנתפסת עבור כולנו כ- "רצינית", "אחראית", "חוקרת", ואולי גם אנחנו- המטפלים שפעם נחשבו "לקבוצת רוחניים לובשי שרוולים", רוצים להביא לעולם הרפואה המשלימה, את אותה רצינות, אחריות, מחקר וביסוס של שיטות הטיפול שלנו.

למרות המרווח, הטיפול הזה, ההוליסטי, בכל זאת "עובד".  יותר או פחות?- זה תלוי יותר בעולם הידע וארגז הכלים של המטפל, ופחות תלוי ביכולת של המטופל להטמיע אותם ולקחת מחדש אחריות על הבריאות שלו. עלינו לזכור את משמעותה של האחדות ולהיזהר מאד מהעמקת הרווחים, שגם ככה נמצאים בין אדם לחברו, בין אדם לגופו, ובין גישות שונות לחיים.

בזן-שיאצו זהו האתגר בכל טיפול, ומסוגנה סלל לנו שביל רצוף בעקרונות טיפול ובטכניקות כדי לעזור לנו לצלוח את האתגר. אבל זה אפשרי בכל שיטת טיפול ובכל עולמות הידע, רק צריך לכוון את התודעה שלנו לכך.

בקליניקה הפרטית שלי אני מטפלת גם ברפואה סינית וגם בזן-שיאצו. בכל טיפול אני מביאה את עקרונות השיאצו לתוך הטיפול, גם אם באותו הרגע אני משתמשת במחטים כטכניקה מרכזית. המשמעות של זה יכולה להיות בפעולות פשוטות, כגון: לשלב מגע בתוך הטיפול, להישאר עם המטופל ולעבוד אתו אנרגטית ולא לצאת מהחדר ולהשאירו לבד עם המחטים. לנסות לקרב את המטופל לטיפול ולעודד אותו למצוא את הפעולות ואת הכלים שהוא יכול ליישם ביום יום ולאורך זמן בעצמו, ללא תלות במטפל.

אני נעזרת במגע בשביל לבחור את נק' הדיקור המתאימות ביותר לעורר את ההד בגופו של המטופל, באמצעות המגע אני מזהה אילו מרידיאנים פועלים טוב יותר ליצירת שינוי בגוף המטופל, ואילו "טסובו" (נק' השענות) פתוחות  ומאפשרות שינוי אנרגטי. ההיכרות עם גופו של המטופל, את נק' החוזקה דרכן הוא יכול ליצור שינוי, הם אלו שקובעים את מהלך הטיפול כולו ובחירת הנק' המתאימות. (ולא הפוך..)

אני נמנעת מאוצר מילים שכולל רק אותי במשפט: "אני", "אשחרר", "אסלק", "אפתור", ובמקביל נמנעת לדרוש מהמטופל: "תרפה" "תשחרר" "תניח".

בכל משפט ואסטרגיה טיפולית  אני  דואגת שלשני הצדדים יש תפקידים מהותיים בתהליך הריפוי.

כך שאפילו המילים  הנבחרות בטיפול הן בצמד.. "אנחנו".

את האחדות אפשר ליישם בכל מקום ותחת כל אסכולה טיפולית. היא חשובה לחיי המשפחה שלנו, לחיים החברתיים – קהילתיים שלנו, לבריאות הנפשית, הגופנית והרוחנית שלנו.

אסור לנו לשכוח את כוחה של האחדות ואל לנו להדגיש יתר על המידה את הפערים, הם גם ככה שם, גם אם לא נרצה בהם.

ההבדל בין הריפוי, לרפואה הוא היעדר הרווח.

שנה טובה! ו- "היזהרו…רווח לפניכם.Mind the gap please""

"זהירות, רווח" או: המרווח שבין ריפוי לרפואה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *