5009047421_06ec68ac55_zשיר וולוצקי ברש-  מטפלת בזן שיאצו , Tcm Acu Dip  חיבה רכס – R.N.M.A מתאמת קלינית,

היחידה לרפואה משלימה , מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין

מטופלים רבים מגיעים לקליניקות במטרה לחוות שינוי, ריפוי, ולהשתחרר ממצוקות שונות.

המטפל מצידו, מגיע עם ידע, טכניקה ועם לב רחב בשביל לעזור למטופל  במצוקותיו..

אך האם זה מספיק?

האם כל שדרוש לריפוי הוא מצוקה מצד המטופל, ידע- טכניקה – ורצון טוב מצד המטפל?

על מנת להרחיב בסוגייה זו, חשוב  שנתהה על תפקידו של המטפל בתהליך הטיפולי, על האחריות שלו, ועל התקשורת שחשוב שתתקיים בין מקבל הטיפול לבין נותן הטיפול.

בתרבות בה אנחנו חיים, תרבות מודרנית, "מערבית", מהירה- אנחנו "רגילים" להפקיד את בריאותינו אצל האחר= כלומר, לשבת מול רופא (=סמכות) לספר על המצוקות, הוא מצידו יערוך בדיקות, יקבע אבחנה ויחליט על טיפול. אנחנו מצידנו ניטול את התרופה ונמשיך הלאה בשגרת חיינו הסוערת, כאילו המחלה היא לא חלק מאיתנו, אלא חלק חיצוני, נפרד, שצריך להיפטר ממנו .

בעשותנו כך, אנחנו שוכחים מרכיב חיוני בהשבת הבריאות – והוא השבת האחריות..

הפקדת האחריות בידי ה"סמכות", ניתן לראות גם בקליניקות העוסקות ברפואה משלימה- הוליסטית. המטופל מגיע- מתאר את מצוקותיו, והמטפל  "הסמכות" משתמש בכלים שרכש, וברצונו הטוב כדי "לשחרר" את המטופל מסבלו.

אך האם זו הדרך להשבת בריאות?

שיזוטו מסונגה (1925-1981), אבי הזן השיאצו- כתב בספרו- זן שיאצו (הוצאת אסטרולוג) כי משמעות הטיפול היא להבין את סבלו של המטופל, לחלוק עימו את כאבו, ולתווך להכרה שלו את השינויים שקורים במהלך הטיפול:

" אהדה וחמלה כלפי המטופל חשובים מאד באבחון המזרחי…האבחון במגע הוא הפגנת חיבה אמהית כלפי המטופל כדי לחוש את כאבו. פירוש הדבר, שאנחנו לא מטפלים בבעיה אלא חולקים

עימו את כאבו. חשוב שנזכור זאת בשעה שאנחנו נותנים שיאצו כדי להימנע מהפיכת הטיפול לטכניקת קצות אצבעות שטחית בלבד…."
הוא מעמיד בפנינו, המטפלים במגע, בדיקור ובשיטות טיפול אחרות, אתגר משמעותי, ומזהיר אותנו מפני טיפול "שטחי" ומניפולטיבי על הגוף של המטופל.

מסונגה מדגיש בפנינו כי האחריות להצלחת הטיפול נמצאת אצל המטופל, ועל המטפל לתווך לתוך תודעת המטופל את השינויים שמתרחשים בעת הטיפול ולאחריו.

עבור מטפלים – זה אתגר מאד גדול:  להיות אקטיביים בטיפול, אך  לא אחראיים להצלחתו.

לפעול על גופו של המטופל אך באותו הזמן, "לא להיות עסוקים בעשייה" אלא לשהות במרחב של "אי עשייה "

הטיפול במגע, כדוגמה, הוא עניין של עשייה אקטיבית. בעוד המטופל לרוב מאד פאסיבי- שוכב רגוע, נינוח, "הרצון" של המטפל, או בשמו האחר- האגו, עלול להיות דומיננטי ובקלות. האגו מאמין שתפקידו לקחת את האחריות על הצלחת הטיפול. בשפה של האגו, המטפל משתמש במשפטים כמו: "אני אשחרר לך את הכאב", "אני אפסיק לך את השיעול", "אני אעזור לך לישון יותר טוב בלילה". מכאן, שהצלחת הטיפול תלויה ביכולת של המטפל "לעשות". וזה מנציח מצב של מטופל פאסיבי שלא לקח אחריות להשבת בריאותו.

נוכל להסביר ולהרחיב את מושג השבת הבריאות דרך רעיון  ה"שכמייה":

שכמיית הסבל

"השכמייה" היא מכלול הסיבות שמביאות את המטופל לקבל טיפול, אך גם לעיתים , זו המונעת ממנו  ליצור את השינוי המיוחל. היא בעלת מאפיינים גופניים , נפשיים, רוחניים, חברתיים וכו'

"השכמייה"- היא  תפיסות העולם, תפיסת העצמי, המצוקות ותפיסת המחלה בעיני המטופל, אותו הנטל שבאופן יומ- יומי הוא לובש, או לעיתים בוחר שלא ללבוש.

היא האופן שבו מתבטאת המחלה של המטופל, אך גם לא פחות חשוב= האופן שבו המטופל תופס את עצמו ואת מחלתו..

היא יכולה להתבטא בסיפטומים גופניים- כדוגמת כאב, בסימפטומים של מערכות הגוף – כדוגמת עיכול, שינה, רבייה וכו, היבטיים רגשיים- עצב, צער, חרדה דכאון וכו', ומכלול האמונות והתקוות של המטופל.

גם האופן שבו האדם מתייחס אל  "השכמייה"- משפיע על מאפייניה. האם אנחנו דואגים להסתיר אותה? מתביישים בה? דואגים לשתף את האחרים בקיומה? האם בזכותה אנחנו זוכים ליחס שונה מהסביבה?

כל אלו יכולים להצביע מראש על היכולת של המטופל להיפרד מ "השכמייה", טלאי אחר טלאי- אם בכלל.

נתאר לרגע מציאות דימיונית, בה נכנס המטופל לחדר הטיפולים לבוש בשכמייה שלו..

במציאות אחת,  המטופל -יתלה את "השכמייה" על הקולב, כמו הגיע להתרגע (ולו רק לשעה בודדת) ממצוקותיו, וישכב על מיטת הטיפולים/המזרון טיפולים. המטפל מצידו- יפעיל את כל "קסמיו ואת ידי הזהב שלו"…

המטופל יהנה מהמפגש, ובוודאי מהרעיון שהוא עושה משהו לטובת בריאותו. בתום הטיפול, יקום,  ומבלי לשים לב, ייגש אל הקולב, ייקח את "השכמייה" ילבש אותה ויצא מהחדר…

זוהי מציאות שבה המטפל לא יתווך למטופל את הקשר שבין הנעשה בטיפול לשכמייה התלויה על הקולב, אלא יתרכז בעשייה של הטיפול.

מציאות שבה אין התבוננות על הסבל, ואין הסכמה של המטופל להיפרד מ "השכמייה", עד כמה כבדה ומסורבלת שהיא תהיה.

במציאות כזו, יתכן והטיפול יניב תוצאות ריפוי מסוימות, אך לרוב הן יהיו מוגבלות בזמן וימדדו בהעלמת סימפטומים ולא בהשבת בריאות,  במציאות שכזו היכולת ליצור את השינוי תישאר תלויה ביכולות המטפל , והמטופל תלוי בו על מנת להרגיש טוב. ובכך עלול להישכח מהות הטיפול – והוא לא רק יצירת השינוי, אלא גם הטמעתו.

אך המציאות הטיפולית יכולה להיות גם אחרת:

במציאות האחרת, יכנס המטופל עם "השכמייה" לחדר הטיפולים,המטפל יבחין בשכמייה ויציע למטופל במקום לתלות אותה על הקולב, לשכב על מיטת/מזרון הטיפולים לבוש בה.

זיהוי "השכמייה",כולל  הבנה מעמיקה של הדברים שמבטאים את "השכמייה" (תופעות,מצוקה, סימפטומים), של הגורמים שייצרו אותה וגם של השפעתה על חיי המטופל מהיבטים גופניים- נפשיים ורוחניים.

במהלך הטיפול ולאורכו- ישתמש המטפל  לצד הידע המקצועי והטכניקות שלו גם בטכניקות של מודעות גופנית, נשימה ותנועה אקטיבית/פאסיבית של המטופל,  ובאמצעות דיאלוג טיפולי יעלה לתודעת המטופל את השינויים הקטנים והגדולים שמתרחשים כל רגע בטיפול- וזאת רק בכדי להעלות את המודעות אל השינוי ולא פחות מכך אל האפשרות לשינוי, ולוותר מתוך רצון על "השכמייה" כולה או על חלקים ממנה..

כאשר המטפל עוזר למטופל להבחין בשינויים הקורים במהלך הטיפול, גם אם השינוי הוא קטן, או זמני, גופני- נפשי או רוחני,  הוא עוזר למטופל להתוודע למציאות בה שינוי הוא אכן אפשרי, וידיעה שכזו יכולה להשפיע בצורה דרמטית על בריאות המטופל.

בתום טיפול שכזה, המטופל יקום מהטיפול, יתכן ו"השכמייה" כבר תרגיש ותראה אחרת, הוא יבחר כל פעם מחדש האם לקחת את "השכמייה"  בשלמותה עימו , להסיר ממנה טלאי אחר טלאי,  או להשאיר אותה על מיטת/מזרון  הטיפול. ובכל מקרה, בתודעתו מתגבשת ההכרה כי את "השכמייה" הוא אולי נושא לבדו, אך יש עוד אדם ששותף לתחושת הנטל אותו הוא סוחב.

לסיכום,

הריפוי המיוחל קורה כאשר יש הדדיות בתהליך הטיפולי, בין מקצוענות של המטפל לצד לקיחת אחריות והגברת המודעות לשינויים המתרחשים לאורך התהליך (גם אם הם קטנים). ההדדיות הזו תתקיים כאשר המטפל יבין את תפקידו החשוב כמתווך וכמלווה זמני בדרכו של המטופל להשבת בריאותו, ולא יקח עליה אחריות ואו בעלות – משום שאינה שלו.

"השכמייה" – הסבל- והריפוי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *